<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רב יצחק בריה דר' יעקב בר גיורי</h1>
<h2>דף קא:</h2>
גרסינן בפרק גיד הנשה הלכה נוהג בטהורה [חולין ק"א ע"א]. אמר רב יהודה אמר רב האוכל גיד הנשה של נבילה רבי מאיר מחייב שתים וחכמים אומרים אינו חייב אלא אחת, ומודים חכמים לרבי מאיר באוכל גיד הנשה של עולה ושל שור הנסקל שחייב שתים. ומסקנא דבאיסור חמור כגון עולה ושור הנסקל דחומרייהו דאף בהנאה אסורים ואיסור כולל הוא, דאמרינן איסור חל על איסור. ואמר רבא דהאי רבי יוסי הגלילי היא. דתנן הטמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור חייב, ורבי יוסי הגלילי אומר טמא שאכל את הטהור חייב, את הטמא פטור. ואוקי רבא פלוגתייהו בשניטמא הבשר ואחר כך הגוף, רבנן אית להו איסור כולל ורבי יוסי הגלילי לית ליה. ורמינן ולית ליה לרבי יוסי הגלילי איסור כולל והתניא שבת ויום הכיפורים שגג ועשה מלאכה, מנין שחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו תלמוד לומר שבת היא, יום הכיפורים הוא וכו'. עד שלח רב יצחק בר גיורי משמיה דרבי יוחנן, לדברי רבי יוסי הגלילי ולמאי דאפיך שגג בשבת והזיד ביום הכיפורים חייב, הזיד בשבת ושגג ביום הכיפורים פטור. ואביי מפרש טעמא משום דשבת קבועה ועומדת, ויום הכיפורים בי דינא הוא דקבעי לה. וא"ל [רבא] סוף סוף תרוייהו בהדי הדדי קא אתיין. ופירש רש"י אי נמי הזיד באחד מהן הרי שגגת חבירו עומד, ואפילו אין איסור חל על איסור בין מוסיף בין כולל ה"ה נמי בבת אחת אמר רבא וכו'. מכלל דלדברי הכל בדבר שיש בו כרת וחלו שתי עבירות שיש בכל אחת כרת, כגון זו, אפילו אם הזיד באחת מהן, כיון ששגג באחרת, חייב קרבן על מה ששגג. וגרסינן נמי במסכת שבת בשלהי הזורק [ק"כ ע"א] אההיא כל חייבי חטאות אינם חייבים עד שתהא תחילתו וסופו שגגה. ובגמרא שתי אמות בשוגג ושתי אמות במזיד שתי אמות בשוגג רבה אמר פטור ורבא אמר חייב. ומסקנא דלא פליגי (דרבא) [דרבה] איירי במעביר ורבא איירי בזורק. וגרסינן נמי בפרק המצניע הלכה המוציא אוכלין פחות מכשיעור [שם צ"ג ע"ב] תנו רבנן המוציא אוכלין כשיעור בכלי חייב על האוכלין ופטור על הכלי. ואם היה הכלי צריך לו חייב אף על הכלי. ומתמהינן שמע מינה אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתים. ואמר רב ששת הכא במאי עסקינן כגון ששגג על האוכלין והזיד על הכלי וכו'. ורב אשי דשנייה בענין אחר משום דקשיא ליה מאי "אף". הא לאו הכי פשיטא לן דבכי האי כששגג בזה והזיד בזה והעבירות נעשו אחת בשוגג ואחת במזיד, דעל השוגג מיהא חייב קרבן. וההיא דסדר יומא לא שייכא הכא. [דגרסינן] פרק הוציאו לו [נ"ג ע"א] שלא יתקנו מבחוץ ויכניס [לפנים]. דהתם נמי אמר רב ששת כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה. דהתם לא בקרבן איירי. והשתא קשה לי ההיא דפרק אחרון דהוריות [י"א ע"א], דגרסינן התם מעם הארץ פרט למשומד רבי שמעון בן יוסי אומר משום רבי שמעון אשר לא תיעשה בשגגה וגומר, השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו. מאי בינייהו אמר רב המנונא משומד לאכול חלב ומביא קרבן על הדם איכא בינייהו, לת"ק משומד הוא ואין מקבלינן מיניה. לרבי שמעון שב מידיעתו [הוא ו]מקבלין מיניה. ואיתה נמי בהכל שוחטין [חולין ה' ע"ב]. ורש"י פירש [שבת צ"ד ע"א] ההוא כגון דשגג על האוכלין והזיד על הכלי דחייב חיוב מיתה. ורב ששת מודה דחייב נמי חטאת אלא דמחלק בחיובי, דעל האוכלין ששגג מיחייב חטאת. ועל שהזיד על הכלי חייב אף מיתה. ורב אשי דפריך והא "אף" על הכלי קתני, פירש רש"י דמשמע שני חיובים שוין מכלי. דעל שתי עבירות בבת אחת, באחת מזיד ואחת שוגג, חייב על השוגג אע"פ שמשומד הוא. דהא אינו חייב מיתה אא"כ קיבל התראה והתיר עצמו למיתה. וא"כ משומד גמור הוא, כדאיתא (בהכל שוחטין) [בהשוחט] [חולין מ"א ע"א] בסוף גמרא השוחט לשם הרים וכו' א"ל אמר רב אחא בריה דרבא לרב אשי התרו בו וקיבל התראה מהו א"ל התיר עצמו למיתה קאמרת אין לך משומד גדול מזה. ונראה לי אני הסודר דכיון שהתרו בו שלא לחלל שבת וקיבל התראה הרי זה כמו משומד לחלל שבת בפרהסיא. ולא מיבעיא דקשיא לי אליבא דת"ק דאמר משומד לאכול חלב דאינו מביא קרבן על הדם. אלא אפילו לרבי שמעון ב"ר יוסי דאמר מביא, קשה לי דעד כאן לא קא מחייב רבי שמעון אלא משום דאמאי דפקר לית ליה כפרה אם שגג בו, במאי דלא פקר שב מידיעתו קרינן ביה. בכה"ג אם משומד לאכול דם ואכל דם בהמה בשוגג ודם חיה במזיד, מי לא מודה רבי שמעון דלאו בר קרבן הוא. וכל שכן הכא דבהוצאה אחת הוציא. ואין לתרץ דדוקא איירי רבי שמעון ות"ק ברגיל דאותו נקרא משומד, שהתורה פוטרתו מקרבן משום דלאו בר כפרה הוא, דכיון שנשתרש בחטא כבר. אבל בחד זימנא לא. דלא מסתבר כמו שכתבתי, דכיון דזה שהוציא הזיד בהוצאה וקיבל ההתראה, היאך יהא בר כפרה על אותה (שהזיד) [ששגג] והא לא קרינן ביה שב מידיעתו. דכיון דפרוץ הוא בהוצאה הוא ברור לי בהוצאת אוכלין ששגג מהוצאת כלי [לאו] שב הוא, דמה לו הוצאת אוכלין מהוצאת כלי. דאפילו תנא קמא מודה דכל היכא דלא קרינן שב מידיעתו (קרינן). ולא בא תנא קמא אלא לטפויי מילתא דאפילו היכא דקרינן שב מידיעתו בעבירה זו, כיון דבשאר חיובי כרת פרוץ הוא, פטור הוא מגזירת הכתוב פרט למשומד. הילכך קשיא לי. ונראה לי לפרש ההיא דהכל שוחטין ואיתא נמי בעירובין פרק הדר [ס"ט ע"ב], מכם ולא כולכם להוציא את המשומד. מכם בכם חלקתי ולא באומות. מן הבהמה להביא בני אדם הדומין לבהמה. פירוש שמפקירים עצמם לעבירה ואינם מקפידים כבהמה. מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל. ורש"י [חולין ה' ע"א] [פי'] המשומדין לדבר אחד. כדי שיחזרו בתשובה. ומסקינן דדוקא בשאר עבירות אבל משומד לכל התורה כולה לא. ומשומד לחלל את השבת בפרהסיא ולנסך את היין וכל שכן לע"ז הרי הוא כמשומד לכל התורה כולה. ופרכינן והא מהכא נפקא מהתם נפקא דכתיב גבי חייבי חטאת מעם הארץ פרט למשומד רבי שמעון בן יוסי אומר אשר לא תיעשנה וכו' והא בשאר מצות כתיב. אלמא ממשומד לא מקבלין קרבן בין לת"ק בין לרבי שמעון. ומיעטיה קרא משומד אפילו לדבר אחד וכל שכן לכל התורה כולה. ומשני חדא בחטאת וחדא בעולה וצריכא וכו'. פירוש חטא בחטאת דמי שמשומד גמור לכל התורה או אפילו לחלל שבת בפרהסיא או לנסך יין דהוי משומד לכל [התורה כולה] וכ"ש לעבודה זרה. ואפילו לכרת אחד נמי על אותו חטא שפרוץ בו אין מקבלין הימנו אפילו לתנא קמא, דהא אינו שב מידיעתו. וחדא בעולה, וכן נמי מי שהוא משומד לכל או לשלש אלה נמי אין מקבלין ממנו עולה דזבח רשעים תועבה. וצריכי ההיא דמכם דמשתעי בעולה וההיא דמעם הארץ דמשתעי בחטאת כדמסיק. מיהו אם משומד הוא לדבר אחד חוץ מאלה השלשה מקבלין ממנו עולה כדי שיחזור בו. ונראה לי אם פרוץ הוא לאותן דברים שאדם מתודה על העולה, כדאיתא בסדר יומא פרק אמר להן הממונה [ל"ו ע"א] ת"ר כיצד סומך וכו' ומתודה על עולה עון לקט שכחה ופיאה ומעשר עני. כדמשני אביי התם דאף על לאו דנבילה מתודה. אם פרוץ באלו דאין מקבלין ממנו. מיהו חטאת ועולה [של] מצורע וקיני זבין מספקא לי אם מקבלין מפושעי ישראל או ממשומד לאכול חלב או דם לתנא קמא וכן לרבי שמעון. דהא לא שייך הכא השב מידיעתו. וכן נמי פסח דידיה דכתיב [שמות י"ב] כל בן נכר לא יאכל בו ומתרגמינן בר ישראל דאשתמד. ובפסחים פרק מי שהיה [צ"ו ע"א] גרסינן דאיצטריך למיכתב ערל ואיצטריך למיכתב בן נכר. דאי כתב בן נכר [הייתי אומר] משום דאין לבו לשמים וכו'. נחזור לשיטתינו. רב המנונא שני האי דמשומד לאכול חלב ומביא על הדם איכא בינייהו. ואפילו הכי קשה לי כמו שכתבתי. וכל שכן לרבה דאמר התם בהוריות [י"א ע"א] דכולי עלמא משומד לאכול חלב לדם נמי הוי משומד. אלא הכא באוכל נבילה לתיאבון ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו קא מיפלגי. מר סבר דבמזיד אכיל לתיאבון משומד הוא ולאו בר כפרה הוא. ומר סבר כיון דאי משכח התירא לא אכיל איסורא לאו משומד הוא. ובלישנא דמשומד דכתיב מעם הארץ פרט למשומד פליגי. מיהו לרבה משמע דהיכא דאוכל נבילות להכעיס דברי הכל הוי משומד. והמשומד לכרת אחת הוי משומד לכל הכריתות בין להכעיס בין לתיאבון לענין כפרה. והתם נמי בהוריות [י"א ע"א] גרסינן אכל חלב זהו משומד וכו'. ומשמע דאפילו באכילה אחת הוי משומד, מדלא קתני "האוכל" דמשמע דרגיל בכך. אלא "אכל" משמע אפילו באכילה [אחת] הוי משומד ולא מקבלינן ממנו קרבן אא"כ עשה תשובה. הילכך לפי הדחק נוכל לפרש האי מזיד דאמר רב יצחק בר יוסף הזיד בשבת וכו' כדמפרש אביי [חולין ק"א ע"ב]. וכן הא דהמוציא אוכלין בכלי כשיעור דפריש רב ששת כגון ששגג על האוכלין והזיד על הכלי [שבת צ"ד ע"א], לאו ממש שהזיד בידיעתו על הכרת, אלא כגון שאמר יודע אני שמלאכה זו אסורה אבל איני יודע אם חייב עליה קרבן, אי נמי כרת אם לאו, והזיד בלאו ולא בכרת. דבכה"ג מסקינן [שבת ס"ט ע"א] אליבא דרבי יוחנן דלרבנן דפליגי עליה דמונבז חייב חטאת, דאף כה"ג שגגה היא. והא דאמר רב ששת כגון שהזיד על הכלי, רב ששת נמי סבר דחייב על הכלי חטאת זהו אף על הכלי דקתני. ורב ששת לא טעי בהכי. והא דפריך רב אשי הא אף על הכלי קתני, כדפירש רש"י דאמר דכלי דומיא דאוכלין. דבעינן שיהיו שוין האוכלין והכלים בשגגת הוצאה. כן נראה לע"ד. גרסינן בפרק אין מעמידין [ע"ז כ"ו ע"א] תני רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן הגוים והרועים בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין. המינין והמסורות והמשומדים מורידין ולא מעלין. אמר לו אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות את המשומד. אלמא התורה קוראו אחיך. ואת אמרת מורידין. סמי מכאן משומד. כן נראה לפרש אלא משום אבידתו, דאשכחן שהחמירה התורה בממון דמסור טפי. דאיכא למאן דאמר [ב"ק קי"ט ע"א] דאע"ג דגופו מותר לאבד דהא מסור מורידין, ממונו אין מאבדין משום בניו, כדמסקינן התם. דוקא האי דאיקרי אחיך באוכל [נבילות] לתיאבון. אבל להכעיס הוי מין לרבי יוחנן. ומשומד לתיאבון פשיטא דאין מורידין אותו (אלא) כרבי יוחנן, אלא אפילו בכלל דלא מעלין ולא מורידין ליתיה, אלא מעלין אותו. דהכי גרסינן בגיטין פרק השולח [מ"ו ע"ב] המוכר עצמו ואת בניו לגוים אין פודין אותו, אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהם. ובגמרא אמר רבי (יוסי) [אסי] והוא ששנה ושילש. ההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי אתא לקמיה דרבי אמי אמר ליה פירקן אמר תנן המוכר את עצמו ואת בניו לגוים וכו', אבל פודין את בניו לאחר מיתת אביהם משום קילקולא. וכל שכן הכא דאיכא קטלא. אמרו ליה רבנן לרבי אמי האי ישראל משומד [הוא] דקא חזו ליה דקא אכיל נבילות אמר להו אימר לתיאבון קא אכיל. והא זימנין סגיאין דאיכא התירא ואיסורא קמיה וקא שביק התירא וקא אכיל איסורא, אמר ליה זיל לא שבקין דאפרקן. ואיכא דאמרי לה אף להכעיס הוי משומד ולא [מין] בפלוגתא דרב אחא ורבינא באין (עומדין) [מעמידין] [ע"ז כ"ו ע"ב] ובהוריות פרק אחרון [י"א ע"א]. ורבי אמי כרבי יוחנן רביה סבירא ליה. בפרק כל שעה ירושלמי הלכה האוכל תרומת חמץ בפסח [פסחים פ"ב ה"ג], שגג בתרומה והזיד בחמץ, שגג בתרומה והזיד בנזיר, שגג בתרומה והזיד ביום הכיפורים, אין תפתרנה בשני דברים ניחא. אין תפתרנה בדבר אחד מחלוקת רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. ואיתה נמי בתרומות ירושלמי פרק האשה [פ"ז ה"א]. גרסינן בתוספתא דבכורות [פרק] עד כמה [פ"ג ה"ה] החשוד על עבודה זרה חשוד על כל המצות שבתורה, ולא למפרע אלא מכאן ולהבא שנאמר למן היום אשר צוה השם והלאה לדורותיכם.
